"אבא, פרופ' אהוד נצר, היה ארכיאולוג, חוקר ידוע בתחומו, ולמרות גילו המבוגר המשיך לעבוד בלי הפסקה. הוא המשיך לנהל באופן פעיל חפירות בהרודיון, גם לאחר מציאת קבר הורדוס בשנת 2007. מציאת קבר הורדוס היתה עבורו שיא, מטרה ששאף אליה במשך יותר משלושים שנה. ההתמדה שלו לימדה אותנו שיעור חשוב על החיים: השיא אף פעם לא מאחוריך, תמיד יש לאן להמשיך, להתפתח, להתקדם, גם כשאתה בן 75.
באותו יום נורא, יום השני האחרון של אוקטובר 2010, אבא היה בהרודיון בפגישת עבודה הקשורה לתערוכה על הרודיון שתתקיים במוזיאון ישראל ב-2013. לאחר סיור במקום, התיישב עייף על מעקה עץ בטיחותי שנבנה ליד חדר מלכותי מפואר ומעוטר בציורי קיר שלא נראו כמותם בארץ, חדר ששימש אורחים רמי מעלה לצפייה בתיאטרון מלכותי שצופה על הרי יהודה וירושלים.
מסמר התרופף במעקה, הקרש שעליו ישב אבא השתחרר, ואבא נפל אחורה לכיוון התיאטרון העתיק ונחבל קשות בראשו, ואחר כך המשיך להתגלגל במורד התיאטרון.
אנשים שהיו עמו קפצו בכדי לתפוס אותו אך לא הספיקו. כשהגיע לתחתית התיאטרון, חבול בכל גופו, חזר להכרה. אמבולנס פינה אותו במהירות לבית החולים בעין כרם. תוך שעה כבר לא דיבר, אבל יצר קשר עין ונראה ככלוא בגופו הכואב, החבול. תוך כשעתיים כבר איבד את הכרתו לצמיתות. בערב החליטו הרופאים לנתחו בכדי לשחרר את הלחץ שנוצר מהדימום בגולגולת.
לצערנו, גם לאחר שחרור הלחץ לא הפסיק הדימום, ואבא הלך ודעך.
כשנה קודם לכן, ההורים אספו אותנו, ארבעת ילדיהם, כולנו כבר בני ארבעים ומעלה, הורים בעצמנו, ובקשו מאיתנו לחתום יחד איתם על טופס ייחודי ביוזמת בית החולים הדסה עין כרם.
בטופס הזה ההורים מאשרים שבמקרה של פגיעה קשה או מצב רפואי קשה כאשר הם עצמם לא יוכלו לעשות כן, הם מבקשים שאנחנו נקבל את ההחלטות הרפואיות עבורם. המשמעות העמוקה יותר של הטופס היא הבקשה שלא להאריך חיים במצב שנראה שממנו אין תקומה. בטופס הזה, בדומה לכרטיס אדי, נותן החתום אישור (לפי רצונו) גם לתרומת איברים במקרה שהדבר יתאפשר. ההורים ביקשו גם לתרום את איבריהם (והם גם היו חתומים על גם כרטיס אדי כמעט מראשית קיומו).
ביום שלישי בצהרים, למחרת הנפילה, כינס הרופא המטפל את המשפחה והסביר לנו שהמצב של אבא כנראה לא ישתפר, ואם הוא ישרוד, כלומר, אם ימשיך לחיות, הוא יחיה כצמח ובלי אפשרות לתקשר כלל וכלל, מכיוון שהפגיעה המוחית היא בלתי הפיכה ולא משאירה מקום לתקווה שיחזור אפילו לתפקוד מינימלי.
סיפרנו לרופא על בקשתו של אבא שלא להאריך את חייו במקרה כזה, והרופא הסביר לנו שהמשמעות איננה ניתוק ממכשירי ההנשמה, אלא שלא ינתן טיפול להצלת חיים במקרה שבו משתנה ומחמיר מצבו, למשל אם הלב שלו יפסיק לפעום, לא תתבצע החייאה (בכל מקרה אחר חייבים לבצע החייאה).
בהמשך השיחה שאלנו האם יש אפשרות לתרום איברים, אפשרות שנראתה לנו בלתי סבירה בשל גילו המבוגר. להפתעתנו, התשובה היתה שכן, ניתן יהיה כנראה לתרום איברים, לפחות חלק מהם.
הידיעה הזו שינתה את הלך רוחנו באופן משמעותי. המחשבה והידיעה שבמותו, יעניק אבא תקווה או מזור לאנשים אחרים, היתה מסעירה ומרגשת בצורה שקשה לתאר.
משמעות ההחלטה הזו היתה מנוגדת לבקשה הראשונה שלנו, שלא להאריך את חיי אבא. בכדי שאפשר יהיה לתרום איברים צריך האדם למות מוות מוחי כאשר שאר איבריו עדיין מתפקדים. הסבירו לנו שלשם כך, אם יהיה למשל אירוע לבבי, כן יעשו לו החייאה. הסכמנו לכך מיד. לא נדרשה לנו שנייה של היסוס או ספק בדבר המעשה. כולנו, אמנו וארבעת האחים, היינו מאוחדים ברצון לעשות כך.
נדרשנו להביא את המסמכים המאשרים את רצונו של אבא, אותם הבאנו.
מאותו רגע ליווה אותנו מתאם ההשתלות – אח מטעם בית החולים והמרכז הלאומי להשתלות. הוא הסביר לנו על התהליך, על האפשרויות , אילו איברים יוכלו אולי לשמש כתרומה. הרופא הסביר לנו על תהליך המוות. מה משמעות
המוות המוחי, איך נקבע מוות מוחי, אילו בעיות עלולות להיות בדרך. למדנו שמוות מוחי נקבע על-ידי ועדה, ונותן תחושה ביורוקרטית של מוות, אך גם תחושת ביטחון שלא ייקבע מוות מוחי ללא הוכחות ממשיות לכך.
ישבנו בבית החולים שלושה ימים, מוקפים בחברים ומשפחה, מחזקים אחד את השני: ידענו שלאבא אין כבר תקווה אבל לנו הייתה התקווה שיוכל לעזור לאחרים. לאנשים שבאו לאחל החלמה מהירה, סיפרנו תוך עידוד המבקרים הנדהמים, שלמרות שידענו שאין החלמה, אבא, במותו, ייתן לאחרים.
מותו של אבא נקבע ביום חמישי, לאחר שהוועדה נאלצה לבצע שתי בדיקות שיקבעו סופית את המוות המוחי. מבחינתנו, לא היה שינוי במראהו של אבא ברגע שלפני קביעת מותו וברגע אחריו.
אנחנו מכירים מראה של מישהו מת מסרטים. מוות מוחי הוא שונה, ליבו של אבא, כשנקבע מותו, לא פסק לפעום והיד שלו היתה חמה והרגישה אוהבת. לא קל להפרד ממישהו מת שנראה כחי, וקשה להמנע מהמחשבה שאולי, אולי הוא פתאום יקום, יחייך, ילחץ את היד, יסמן שהוא איתנו.
ההבנה שזה הסוף, שהגענו לנקודת האין חזור, היא בתוך הלב, פנימה, מנותקת מכל מה שידענו על 'איך דברים נראים', אבל היא גם מאוד מושכלת. ראינו את הבדיקות שהובילו להחלטת הועדה.
אבא תרם כבד לאישה בת גילנו, שלצערנו לא שרדה אחר הניתוח בגלל מצבה הקשה, אבל אנחנו יודעים שלמשפחתה ניתנה תקווה. שתי קרניות הושתלו והשיבו ראייה לאנשים, וגם עור שנלקח ממנו, עובד ונלקח לבנק העור, וישמש לעזר לאנשים שנפגעו קשה בשריפות.
מוות בתאונה הוא קשה, פתאומי, סתמי, ויכול לעורר כעסים גדולים ביותר גם על המת. איך בשניה אחת, מיותרת, הכל השתנה. אם רק לא היה יושב שם, על אותו מעקה, אם רק מישהו היה מבחין במסמר הרופף, אם היה באותו היום נשאר בבית ולא הולך לעבודה…
אבל הידיעה שבמותו נתן משהו בסדר גודל כזה, חיים, מאור עיניים, תקווה ורצון להמשיך לתרום - אין דומה לה. אבא אהוב שלנו."
יעל נצר, בתו של אהוד נצר ז"ל.
