הרוב הגדול של הפוסקים באיסלאם פסקו על התרת העברת איברים מן הסיבות הבאות:
1. התרומה נחשבת לנדבה שוטפת
כמצבו של צעיר שלא עבר את גיל העשרים ושתיים, השוכב על מיטת חוליו לאחר שלבו כשל באופן טוטאלי, והוא מחכה עדיין למותו של הגואל אשר יפיח בו רוח חיים מחדש והצעיר אומר: "אני לא מאחל לאף אחד למות על מנת שאני אחיה, אני מעדיף להישאר במצבי מבלי לגרום נזק לאחרים" וצעיר זה שואל: אם אלוהים גזר מוות על האדם הזה, למה שלא יהיה לבו מעין נדבה שוטפת שבאמצעותו יוכל להציל בן אדם אחר, שכל חייו יבקש מחילה מאלוהים עבורו? הוא אומר: שמחתי לא ידעה גבול כאשר בישרו לי הרופאים כי נמצא עבורו לב של אדם אשר נפטר מבחינה קלינית. השייח' של אלאזהר מוחמד סייד טנטאוי אשר הודיע בעבר על תרומת קרנית עינו לאחר מותו אמר כי מותר להעביר איברי בני אדם שנפטר לאחר בן החיים "כל עוד הדבר נעשה באופן נכון על ידי תרומה", הוא רואה בתרומה מסוג זה העדפה מבורכת ונדבה שוטפת.
2. מותו של גזע המוח
יו"ר איגוד הרופאים המצריים חמדי אלסייד חושב כי מותו של גזע המוח נחשב למוות מלא שלאחריו לא ישוב בן האדם לחיים. אי תרומת איבריו מהווה התעללות בחולים. הרופאים קבעו סימנים קליניים שבאמצעותם אפשר להכריז על מות המוח, ביניהם: חוסר תגובה, אישור תוצאות הבדיקה הקלינית על ידי ביצוע שרטוט של המוח אשר מצביע באופן תמידי על אי תפקוד של המוח תוך 24 שעות.
3. מהות הסמכות
השייך המנוח של אלאזהאר, ג'אד אלחאק עלי ג'אד אלחאק, פסק כי תרומת אחד האיברים מותרת באמצעות הסמכות אשר העניק אלוהים לבן האדם על איבריו, מאחר וברור הדבר כי בעל הסמכות יכול לפעול באופן חופשי בסמכות שניתנה לו, בתנאי שרופא מוסלמי מהימן יצהיר כי העברת האיברים מבן אדם לאחר איננה גורמת נזקים חמורים לאדם התורם, אלא נועדה כדי להציל את חייו של בן האדם שנתרמים האיברים עבורו, או להצילו ממחלה קשה.
4. על-ידי פסוקים מן הקוראן
התומכים הסתמכו על הוכחות כתובות המתירות העברת איברים כגון: דבריו של אלוהים: "המחיה אותה כאילו החיה את כל העולם" (אלמאידה, פסוק 32), ודבריו של אלוהים ישתבח שמו: "אלוהים חפץ להקל עליכם ולא להקשות" (אלבקרה, פסוק 186), אמר אלוהים ישבח שמו גם: "אלוהים חפץ להקל עליכם והוא ברא את האדם חלש" (אלניסאא, פסוק 28), ודבריו: "אלוהים לא רוצה להביך אתכם" (אלמאידה, פסוק 6). נמסר כי אוסאמה בן שריק אמר: בדואי אחד בא לנביא ואמר לו "הוי שליח אלוהים, האם מותר לנו לקבל תרופות?" והנביא ענה: כן, כי אלוהים ברא את המחלה וברא את התרופה עבורה, הוא לימד את האדם שהיה בור", סופר על ידי אחמד. הפסוקים והחדית' הללו הינם בתור הוראות כלליות אשר כוללות הצלת בן האדם ממות.
5. על-ידי הסתמכות על יסודות הדת
יש הוכחות ביסודות הדת אשר עליהן הסתמכו הפוסקים, מהן: הסרת הנזק נחשבת לאחת ממטרות השריעה. הצרכים מתירים את האיסורים, וככל שהדבר צר הוא מתרחב. דברים נמדדים לפי הכוונות שלהם. המטרות הגדולות של האיסלאם הן שמירה על הדת, הנפש, השכל, הכסף, הכבוד והייחוס, ודבר ידוע הוא כי החיים בלתי אפשריים ללא הצרכים הללו וכתוצאה מכך קבע האיסלאם את הגבולות ואת העונש עבור כל מי שמפר את הצרכים הללו.
6. כיבוד האדם
אלוהים ברא את האדם וכיבד אותו, על כן דאג האיסלאם לשמור על חייו ולא לפגוע בו, לכן הורתה השריעה לאדם לנקוט בכל האמצעים אשר ישמרו על מהותו, על חייו ועל בריאותו וימנעו פגיעה בו. השריעה הורתה לו להתרחק מאיסורים ודברים רעים אשר גורמים לו לנזקים וחייבה אותו לקבל תרופה כדי להבריא. אחת הדרכים הרפואיות לשמור על הנפש היא להעביר איברים לאחר, הן מן החי אל החי והן מן המת, אשר נקבע מותו, לחי.
7. מובן אחר לחדית' של הנביא עליו השלום "מי ששבר עצם של מת כאילו שבר אותה בהיותו חי"
הכבוד הזה איננו משפיע על המת אם לוקחים ממנו איברים לאחר מותו, שעליהם מסתמכים חייו של אדם אחר כגון השבת ראייתו, מאחר והאינטרס של החי עדיף על האינטרס של המת.
8. הבעלות
התשובה לאמירה כי גופו של האדם שייך לאל ואין האדם רשאי לפעול בדברים שאין לו בעלות עליהם, היא כי דברים אלו אינם בתור הוכחה מוסכמת. מאחר ואין לאדם בעלות על חייו ונפשו, הוא איננו רשאי להתאבד או להביא עליו את המוות, אך האדם הוא הבעלים על חלקיו הפיזיים והוא רשאי לפעול בהם באופן שלא יגרום לו נזק או להזיק לאחרים. כמו כן: כל דבר נמצא בבעלותו של האל: "אלוהים הוא הבעלים על השמיים וכל מה שנמצא על הארץ" (אלבקרה, פסוק 284), "לאלוהים הבעלות על השמיים ועל הארץ" (אלמאידה, פסוק 17), כמו כן הכסף הוא הכסף של אלוהים כפי שאמר: "תנו להם מהכסף של אלוהים אשר העניק לכם" (אלנור, פסוק 33), ו- "אלה אשר התקמצנו מהכסף אשר אלוהים העניק להם" (אל עמראן, פסוק 180), לכן הכסף נחשב מתנה מאלוהים ואנו משלמים זכאא (נדבה) ונותנים לעניים, אז למה לא לתרום איברים? הרי יודעי דבר התירו ללא עוררין תרומת דם, והדם הוא חלק מן הגוף, כמו כן אישה תורמת מהחלב שלה ומניקה ילד של אישה אחרת למרות שהחלב הינו חלק ממנה, בנוסף לכך אין הוכחה לגבי האיסור, מאחר והקובע הוא ההתרה כל עוד אין איסור. אנו מצווים לתרום את מה שקבע לנו אלוהים כפי שאמר עומר בן אלכטאב: "אני בורח מרצונו של האל אל רצונו האחר".
9. קביעת התנאים
המתירים לא אישרו או התירו את התרומה באופן גורף, אלא קבעו תנאים ומניעות אשר הוצבו על ידי חכמי הדת ונכללו בספרי הדת, והתנאים לכך הם:
ראשית: הצורך החיוני של ההעברה, על ידי קביעה כי מצבו הרפואי של החולה אשר אליו יועבר האיבר נמצא בהתדרדרות ואין אפשרות אחרת להציל את חייו אלא על ידי העברת איבר בריא אליו מאדם אחר. דבר זה ייקבע על ידי בעלי נסיון רפואי מהימנים, בתנאי של הסכמת האדם ממנו נלקח האיבר בהיותו בוגר מבין ומתוך בחירה.
שנית: שהעברת האיבר לא תגרום נזק וודאי לתורם, הן חלקי או מלא, או תמנע ממנו לתפקד בחיים באופן מהותי ופיזי, או תשפיע עליו לרעה מבחינת המצב האישי או הכלכלי, מאחר וגם ברפואה אסור להסיר נזק על ידי גרימת נזק לאחר.
שלישית: אסור שההעברה תתבצע עבור תרומה כספית או מהותית, במישרין או בעקיפין, כלומר ריחוק מעניין מכירה וקנייה ומסחר. מאחר ועניין מכירת איברים וסחר בהם איננו תוצאה של הזמנים המודרניים, הוא מצוי בחוקי הדת האיסלאמית, בשם אחר והוא " הפקת תועלת" והוא מצוי בארבעת זרמי הדת ועל כך אמרו: "אין למכור את שערות האדם ואסור לאדם להפיק תועלת מבן אדם בעל כבוד, אין להפיק תועלת מעורו או צבעו או שיניו ואם חכמי הדת שלנו מנעו מכירת שיערו של האדם ועורו ושיניו, הרי מכירת האיברים והפקת תועלת מהם נחשבת ליותר אסורה.
רביעית: אישור רפואי כתוב של ועדה רפואית לגבי ידיעת האיסורים הללו והגשתו לבעלי העניין משני הצדדים, המעביר והמועבר אליו לפני הניתוח הרפואי, בתנאי שוועדה זו הינה מוסמכת וכוללת לא פחות משלושה רופאים מהימנים שאין לאף אחד מהם אינטרס בהעברה.
חמישית: העברת האיבר מותנית בכך שההעברה לא תגרום לעירוב ייחוסין בכל מקרה.
התנאי של המקרה השני הוא ההעברה מאדם מת לאדם חי
ראשית: לאחר ווידוא מותו של המעביר על ידי היפרדות מלאה מהחיים, כלומר מוות סופי שאין ממנו חזרה לחיים. על ידי אישור של שלושה מבעלי הניסיון המהימנים.
שנית: הצורך החיוני להעברה, בכך שמצבו הרפואי של האדם שאליו מועבר האיבר מצוי במצב של התדרדרות מתמדת ואין לו מזור או הצלה מבחינה רפואית אלא על ידי העברת איבר בריא מאדם אחר חי או מת.
שלישית: שהמת, ממנו הועבר האיבר, ציווה בחייו על ההעברה כשהוא במלוא כוחותיו השכליים, ללא אילוצים או תמורת כספית, ובכך כי ההעברה לא תגרום לחילול כבודו כאדם.
רביעית: האיבר אשר מועבר איננו גורם לעירוב ייחוסין כגון תרומת אברי מין ואחרים.
חמישית: ההעברה תבוצע במרכז רפואי בעל מומחיות, מאושר על ידי המדינה ללא תמורה כספית בין הצדדים.
פסקי הלכה שנתקבלו בעולם המוסלמי המתירים העברת איברים
1. ההחלטה שנתקבלה על ידי גדולי חכמי הדת בערב הסעודית מספר 99 לשנת 1402 היג'רית, אשר התירה להעביר איבר או חלק מגופו של אדם חי, או מת, מוסלמי או לא, לעצמו, אם ישנו צורך בכך ואין סכנה מהעברתו והסיכויים גדולים להצלחת ההעברה.
2. ההחלטה של מועצת חכמי הדת של איגוד העולם המוסלמי בישיבתה השמינית.
3. החלטה של מועצת חכמי הדת של הועידה האיסלאמית במושבה שהתכנס בג'דה בשנת 1408 היג'רית.
4. פסק הלכה מספר 36345 מתאריך 18.8.2003 לפי הספירה הנוצרית, הרשת האיסלאמית – האינצקלופדיה של פסקי ההלכה והשאלה: אימי השאירה לנו צוואה לפני מותה והיא לתרום את כליותיה לבית חולים, לא עשינו את זה מסיבות שונות. מה אומרת ההלכה על כך?
פסק ההלכה: העברת איברים מבני אדם חיים או מתים הינה עניין במחלוקת אצל חכמי הדת, הנטייה בעזרת האל היא להתיר את העברת האיברים מאנשים חיים בתנאי שהתורם לא ייפגע ומבקש האיבר יצטרך את האיבר, ואילו העברת האיברים מבן אדם מת לרוב היא מותרת בגלל האינטרסים שהשריעה דאגה להם והוכח כי האינטרס של החיי עדיף על כבוד המת.
5. מספר פסק הלכה 42731 (הרשת האיסלאמית) האינצקלופידיה של פסקי ההלכה, תאריך פסק ההלכה 31.12.2000 לפי הספירה הנוצרית, השאלה:
אבי חולה מאוד וזקוק לניתוח דחוף להשתלת כלייה האם מותר לי לתת לאבי כלייה כדי לשתול אותה?
פסק ההלכה: אין מניעה לתרומתה של אחת מכליותיך אלא להיפך דבר זה נחשב למעשה טוב עבורו. אבל לפי התנאים שהוזכרו בפסק ההלכה מספר 9409 ופסק ההלכה מספר 4388.
6. מספר פסק הלכה 52260 מתאריך 21.8.2004 לפי הספירה הנוצרית. הרשות האיסלאמית – האינציקלופדיה של פסקי ההלכה.
השאלה:האם מותר לי לחתום על תעודת תרומת איברים במקרה של מוות, מתוך ידיעה כי איברים אלו עלולים להגיע לחולים יהודים אשר זקוקים להם?
פסק ההלכה: עניין תרומת איברים הוזכר בפסק הלכה 11667 לפי תנאיו, וכפי שהזכרנו יש להתנות את התרומה בכך שדמו של התורם לא יהיה מותר, כלומר הוא מוסלמי או מבני שתי הדתות המאמינות באלוהים, על כן אם המוסלמי בטוח כי מוסלמים או נוצרים או יהודים ייהנו מאבריו אין מניעה מחתימה על מסמך כזה.
7. מספר פסק הלכה 50492 (הרשת האיסלאמית – האנצקלופידיה של פסקי ההלכה) תאריך פסק ההלכה: 28.6.2004 השאלה: אני מבקש לפרט את תנאי השתלת הלב.
פסק ההלכה:
- התקווה כי ההשתלה תועיל לאדם יותר מהנזק שייגרם לו בביצוע הניתוח.
- שלא תהייה ההעברה מאדם חי, כי העברה כזו תגרום למותו.
- לבקש רשות מבעליו לפני מותו או מיורשיו.
- אין להשתיל איברים מחזיר בבן אדם אלא אם הדבר חיוני ביותר. ואי אפשר לספק את האיבר מחיה כשרה (ראה פסק הלכה 8494).
- מופתי מצריים לשעבר וחבר מועצת המחקרים האיסלאמיים באלאזהר ד"ר נסר פריד ואסיל, הצהיר כי הוא מתנה את ביצוע העברת האיברים מאדם מת לאדם חי בתנאים ודרישות רפואיות חמורות, רק אם העברת האיברים ממת או חי נועדה כדי להציל את חייו ממות בטוח או למען צורך חיוני, יש לוודא את מותו של מעביר האיבר על ידי היפרדות מלאה מהחיים, באופן שלא יאפשר חזרתו לחיים באישור של שלושה בעלי ניסיון מהימנים, ובכך שהתורם ציווה להעביר את האיבר כשהייה עדיין בחיים (מאתר המזרח התיכון – עיתון אלעאראב הבינלאומי – 7 אפריל 2007 גליון 10357).
סיכום
ראשית: חכמי הדת שמהווים את הרוב הגדול של חכמי האומה נוטים לאשר את תרומת האיברים של בני האדם והפקת תועלת מהם כל עוד הדבר נועד לאינטרס של הצלת חיי אדם כדבריו של האל: "מי שמחייה אותה כאילו החייה את כל העולם" וכל עוד לא נגרם נזק לתורם, חכמים רבים שהם פוסקי הלכה תמכו בעניין הזה, על ידי פסקי הלכה יחידים ומנומקים ועל ידי מועצות דתיות הכוללות את השיי'חים: ג'אד אלחא'ק עלי ג'אד אלחאק, יוסף אלקרדאוי, מוחמד סייד טנטאוי ונסר פריד ואסיל, עטייה סאקיר ועקרמה סברי, מוסטפא אלזרקא, עבד אלרחמן בן נאסר אלסעדי ואבראהים אלדחקובי ואחרים.
ואילו המועצות הדתיות אשר תמכו בדעה זו הן:
מועצת הדת האיסלאמית שהתכנסה בכינוסה הרביעי בג'דה בערבית הסעודית בתאריך 6.1.1988 לפי הספירה הנוצרית והמועצה האירופאית לפסקי הלכה ומחקרים והמועצה האיסלאמית הבינלאומית שהתכנסה במלזיה 1969, ומועצת המחקרים האיסלאמיים במצריים ומועצת גדולי חכמי הדת בסעודיה וועדות פסקי ההלכה בירדן וכווית ומצריים ואלג'יריה ואחרים.
שנית: הדגשה מצידם של חכמי המוסלמים של הקשר ההדוק בין הוראות האיסלאם ועובדות רפואיות מאחר והאיסלאם קורא לשירות האנושות.
שלישית: הפניית ההכוונה הדתית לחינוך לבריאות.
רביעית: שילוב חינוך בריאותי בתוכניות הלימודים.
חמישית: עריכת ימי עיון משותפים לבעלי מומחיות ורופאים וחכמי הדת והאימאמים של המסגדים.
נכתב על ידי זיאד אבו מוך, מנהל המחלקה המוסלמית, אגף עדות לא -יהודיות במשרד הפנים. (2011)
